<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן קע"ו</h1>
<h2>דף צז:</h2>
שאלת חטה מבוקעת שנמצאת בפסח בתוך הלחם או מעט לחם בתוך הכעכין אם מותר חוץ ממקום מגען שהחטה והלחם אינן מפעפעין והרי זו כאותה שאמרו בזבחים פרק דם חטאת [צ"ז ע"א] רקיק שנגע ברקיק וחתכה בחתכה אינו אוסר אלא מגעה, וגרסינן בכיצד צולין [פסחים ע"ה ע"ב] (ואף) [נטף] מרוטב על הסלת יקמוץ את מקומו, ובקמוץ מיהא סגיא, או דילמא כיון דחמיר איסוריה דחמץ לאסור במשהו כדעת הגאונים ז"ל נחמיר גם בזה. זה תורף דבריך. תשובה דבר ברור הוא זה שאילו נגעה פת חמץ ואפילו חמה בפת מצה חמה שאינו אסור אלא מקום מגעו כאותה דפרק דם חטאת, וכן בכל איסור שאינו מפעפע דכל שאינו מפעפע אינו נכנס כלל לפנים מכדי קליפה, והיינו גדי דכנישתא דמעון שצלאוהו בחלבו והתיר רבי יוחנן לקלוף ולאכול עד שמגיע לחלבו מפני שהיה כחוש ואין חלבו מפעפע ובקליפה סגי [חולין צ"ז ע"א], והיינו אטמתא דבי ריש גלותא [דאימליחו] בגידא נשיא [שם ע"ב] ותנן נמי בפרק כל הבשר [ק"ז ע"ב] צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה, ואמרינן עלה בגמרא [שם] וכי נוגעין זה בזה מאי הוי כלומר והלא צונן וצונן הוא ופריק אביי נהי דקליפה לא בעי כלומר כחם וחם הדחה מי לא בעי ודרך כלל היינו כל איסורי קליפה וזה אין צריך קליפה. ואף על פי שאיסורו של חמץ במשהו, כל לפנים מקליפה אין כאן חמץ כלל ואפילו משהו. ועד כאן לא איצטריך התם בפרק דם חטאת לאשמועינן דאינו אסור אלא מקום מגעו אלא מדכתב [ויקרא ו'] כל אשר יגע בבשרה, דאי לא אשמעינן הכי הוה אמינא דכל שנגע אף על פי שלא בלע יאסר הכל ואי נמי בלע כל שהוא יהא הכל אסור, וכדאמרינן עלה בגמרא [זבחים צ"ז ע"א] תנו רבנן כל אשר יגע בבשרה יכול אף על פי שלא בלע תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע יכול נוגע במקצת פירש נוגע ובולע במקצת יכול כלו פסול תלמוד לומר יגע הנוגע פסול עד כאן, וכיון שאינו נכנס יתר מכדי קליפה מה לי שאר איסורי מה לי חמץ דבמשהו דאפילו משהו אין כאן. אבל הנדון שלפנינו טעם אחר יש לאיסורו, שהחטה המבוקעת אם אתה עושה כחמץ וכאילו נתבקעה והחמיצה קודם שתגלגל בתוך העיסה, כיון שאיסור תערובת חמץ במשהו יש לומר שאסרה את הכל, שלא במקום אחד בלבד נגעה אלא כאן וכאן דרך גלגולה של עיסה, ואין לומר בכי הא כאן נמצאת וכאן היתה, ועוד שהמים שבעיסה מוליכין את היוצא מאותו גרגיר בכל, שלא אמרו קליפה ומקום מגע אלא יבש ביבש וכן אפילו במקום לחות רב כלחות מוחל היוצא מן הבשר בשעת מליחה והיינו אטמאתא דריש גלותא, אבל במקום רוטב אמרו שהרוטב מוליך אפילו דבר שאינו מפעפע. וכן לחם חמץ שנמצא בתוך הכעכין הלחם עשוי להתפרר ונתערבו פירורין בעיסה, מלבד שאפשר שהוא בעצמו מחמיץ אחרים אף על פי שהוא אפוי, אלא שאין דעתי נוטה לכך שיהא האיסור מחמת שחמצו את העיסה שלא כל שיעור חמץ ואפילו דבר מועט מחמיץ כל שיעור עיסה ואפילו עיסה מרובה, ותדע לך מדתנן [ערלה פ"ב מי"א] שאור של חולין ושל תרומה שנתערבו וחמצו ואין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ אלמא לא כל שיעור חמץ מחמץ, והתם ליכא למימר דבשעות ידועות קאמר כלומר אין בזה כדי לחמץ תוך זמן זה דהתם לאו בשעות קא מיירי, וזה פשוט בעיני אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שראיתי מי שנשתבש בכך. ויש לחוש בשני הנדונין שלפנינו מחמת תערובתן שהוא במשהו.
<h2>דף קז:</h2>
שאלת חטה מבוקעת שנמצאת בפסח בתוך הלחם או מעט לחם בתוך הכעכין אם מותר חוץ ממקום מגען שהחטה והלחם אינן מפעפעין והרי זו כאותה שאמרו בזבחים פרק דם חטאת [צ"ז ע"א] רקיק שנגע ברקיק וחתכה בחתכה אינו אוסר אלא מגעה, וגרסינן בכיצד צולין [פסחים ע"ה ע"ב] (ואף) [נטף] מרוטב על הסלת יקמוץ את מקומו, ובקמוץ מיהא סגיא, או דילמא כיון דחמיר איסוריה דחמץ לאסור במשהו כדעת הגאונים ז"ל נחמיר גם בזה. זה תורף דבריך. תשובה דבר ברור הוא זה שאילו נגעה פת חמץ ואפילו חמה בפת מצה חמה שאינו אסור אלא מקום מגעו כאותה דפרק דם חטאת, וכן בכל איסור שאינו מפעפע דכל שאינו מפעפע אינו נכנס כלל לפנים מכדי קליפה, והיינו גדי דכנישתא דמעון שצלאוהו בחלבו והתיר רבי יוחנן לקלוף ולאכול עד שמגיע לחלבו מפני שהיה כחוש ואין חלבו מפעפע ובקליפה סגי [חולין צ"ז ע"א], והיינו אטמתא דבי ריש גלותא [דאימליחו] בגידא נשיא [שם ע"ב] ותנן נמי בפרק כל הבשר [ק"ז ע"ב] צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה, ואמרינן עלה בגמרא [שם] וכי נוגעין זה בזה מאי הוי כלומר והלא צונן וצונן הוא ופריק אביי נהי דקליפה לא בעי כלומר כחם וחם הדחה מי לא בעי ודרך כלל היינו כל איסורי קליפה וזה אין צריך קליפה. ואף על פי שאיסורו של חמץ במשהו, כל לפנים מקליפה אין כאן חמץ כלל ואפילו משהו. ועד כאן לא איצטריך התם בפרק דם חטאת לאשמועינן דאינו אסור אלא מקום מגעו אלא מדכתב [ויקרא ו'] כל אשר יגע בבשרה, דאי לא אשמעינן הכי הוה אמינא דכל שנגע אף על פי שלא בלע יאסר הכל ואי נמי בלע כל שהוא יהא הכל אסור, וכדאמרינן עלה בגמרא [זבחים צ"ז ע"א] תנו רבנן כל אשר יגע בבשרה יכול אף על פי שלא בלע תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע יכול נוגע במקצת פירש נוגע ובולע במקצת יכול כלו פסול תלמוד לומר יגע הנוגע פסול עד כאן, וכיון שאינו נכנס יתר מכדי קליפה מה לי שאר איסורי מה לי חמץ דבמשהו דאפילו משהו אין כאן. אבל הנדון שלפנינו טעם אחר יש לאיסורו, שהחטה המבוקעת אם אתה עושה כחמץ וכאילו נתבקעה והחמיצה קודם שתגלגל בתוך העיסה, כיון שאיסור תערובת חמץ במשהו יש לומר שאסרה את הכל, שלא במקום אחד בלבד נגעה אלא כאן וכאן דרך גלגולה של עיסה, ואין לומר בכי הא כאן נמצאת וכאן היתה, ועוד שהמים שבעיסה מוליכין את היוצא מאותו גרגיר בכל, שלא אמרו קליפה ומקום מגע אלא יבש ביבש וכן אפילו במקום לחות רב כלחות מוחל היוצא מן הבשר בשעת מליחה והיינו אטמאתא דריש גלותא, אבל במקום רוטב אמרו שהרוטב מוליך אפילו דבר שאינו מפעפע. וכן לחם חמץ שנמצא בתוך הכעכין הלחם עשוי להתפרר ונתערבו פירורין בעיסה, מלבד שאפשר שהוא בעצמו מחמיץ אחרים אף על פי שהוא אפוי, אלא שאין דעתי נוטה לכך שיהא האיסור מחמת שחמצו את העיסה שלא כל שיעור חמץ ואפילו דבר מועט מחמיץ כל שיעור עיסה ואפילו עיסה מרובה, ותדע לך מדתנן [ערלה פ"ב מי"א] שאור של חולין ושל תרומה שנתערבו וחמצו ואין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ אלמא לא כל שיעור חמץ מחמץ, והתם ליכא למימר דבשעות ידועות קאמר כלומר אין בזה כדי לחמץ תוך זמן זה דהתם לאו בשעות קא מיירי, וזה פשוט בעיני אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שראיתי מי שנשתבש בכך. ויש לחוש בשני הנדונין שלפנינו מחמת תערובתן שהוא במשהו.
